די לתעשיית האבחונים והתרופות

הכי קל להגיד שלילד יש בעיה ולחשוב שאין לו שליטה על ההתנהגות שלו. במקום למצוא פתרונות בעזרת אבחונים ותרופות, כדאי להורים פשוט להתחיל לחנך ובעיקר להציב גבולות
13/01/2014 - ענת אשד

ילד שובב , צילום: shutterstock
 “איך אסביר להם שזה לא אני? זה הילד הרע שניכנס לי בפנים – תמיד הוא ניכנס בי בלי שום אזהרה, הילד הרע” (לאה גולדברג).

המשוררת לאה גולדברג כתבה שיר חמוד על ילד שעושה מעשים רעים ואומר – “זה לא אני, זה הילד הרע שבתוכי”. היא ניסתה להתחבר לרעיון הילדותי של אי לקיחת אחריות ולילד שאומר “מה אתם רוצים? אני לא אשם, זה משהו בפנים שהשתלט עלי…”.

מסתבר שמה שנכתב בקריצה למבוגרים הפך להיות רעיון (מעוות) שלאורו מתנהלים אנשי חינוך. סביר להניח שלאה גולדברג לא תיארה לעצמה שייקחו אותה כל כך ברצינות. היום בעידן הפוליטקלי-קורקט כמובן שלא מדברים על “הילד הרע”. הרעיון משווק בדרך יותר אלגנטית. היום אופנתי לדבר במכבסת מילים על “הבעיה”.

כשילד מתנהג בצורה לא הולמת אנשי החינוך וההורים מצאו את התשובה האולטימטיבית: לילד יש “בעיה”. ומכיוון שישנם ילדים שונים והתנהגויות שונות אז כמובן שישנן “בעיות שונות”. יש ילדים עם “בעיה בהתנהגות”, אחרים עם “בעיה בהתארגנות”. ישנם עם “בעיה רגשית”, כמובן “בעיה בלמידה” וכו’. היום זו האופנה. העוסקים בחינוך הילדים מדברים באופן גורף על ה”בעיה”.

זה לא בשליטתו

הבעייתיות מתחילה בהגדרה המילולית. למילים יש משמעות. לכאורה מדובר בסמנטיקה אבל כשמדברים על ה”בעיה” מדברים על “הילד הרע”. זה לא הוא – זה הילד הרע שפוגע באחרים/בעצמו/שמפריע בכיתה ועוד. ומכאן הדרך קצרה לטיפול בעזרת אבחונים, הקלות ותרופות. המסר הוא שכשיש “בעיה התנהגותית” זה “לרוע המזל” לא בשליטת הילד. “המסכן” נשלט על ידי הילד הרע בפנים, כלומר על ידי “הבעיה”. לכן צריך להבין אותו, להכיל אותו ולרחם עליו.

כמו שלא נדרוש מילד צולע לרוץ, כך לא נדרוש מילד שהתנהגותו צולעת לעשות שינוי. זה לא בשליטתו. זה משהו פנימי-גנטי. לכן אומרים המאמינים – בעזרת תרופות נחליש את ה”בעיה”. היא כמובן לא תעלם (אחרת איך יתפרנסו חברות התרופות?), רק נחליש את “הבעיה” בזמן שבו הילד מקבל תרופות. ובלי התרופות השד שבפנים ימשיך לצוץ ולשלוט ללא מעצורים.

שימו לב מה קורה אם משנים את המושג מ”בעיה בהתנהגות” ל-”התנהגות בעייתית”. כל הקונספט משתנה, כי התנהגות היא משהו נרכש ונלמד וניתן לשינוי. מעניין לראות את השינוי המדהים שעוברים ילדים כשמתחילים לחנך אותם ולהציב להם גבולות במקום לתת להם תרופות. הילדה שיש לה “בעיית עמידה בזמנים” מצליחה פתאום להתארגן ולהיות מוכנה בזמן, בתנאי שההורים מתחילים לחנך ולא ממתינים לה. הילד שיש לו “בעיה בריסון עצמי” (עוד “בעיה” ששמעתי מההורים לאחרונה) הפסיק להשחית דברים כשהתחיל לשלם עליהם. והילדה עם “בעיות הלמידה” התגלתה כאחת שמסוגלת להתרכז וללמוד את הדברים שמעניינים אותה.


הבעיות מפרנסות הרבה אנשים


במקום לדבר על “בעיה” – כי בעיה היא נכות. כדאי וצריך לדבר על התנהגות בעייתית ובעיקר על חינוך בעייתי. והחינוך הופך להיות בעייתי כשההורה לא מאמין בחינוך. אני מאמינה שהדברים שאני כותבת יקוממו נגדי אנשי חינוך וגם אנשים מתעשיית התרופות והאבחונים. כי מ”הבעיה” מתפרנסים הרבה מאוד אנשים, ולכן ישנם המון ילדים שמפטמים אותם עם תרופות. לצערנו אותם ילדים, למרות התרופות, עדיין מתנהגים בצורה לא הולמת. מפתיע אבל התרופות לא מחנכות והתרופות לא מציבות גבולות. התרופות לא מאמנות בבחירה ולא מלמדות להבחין בין טוב ורע. הן לא מקנות ערכים ולא מאפשרות לילדים לחוות את תוצאות מעשיהם.

צר לי על הילדים שמלבישים עליהם “בעיות”. אלה ילדים שלא ילמדו לקחת אחריות על חייהם. אלה ילדים שלא לומדים לעצור באדום. הכול מותר. הם לא לומדים לדחות סיפוקים – לא מתאמנים באיפוק – ולא מתרגלים להתאמץ. במקום לתת לילדים לגיטימציה להתנהגות שלילית ובמקום לפתור את ה”בעיה” בעזרת תרופות, אני מציעה להורים להתחיל לחנך.

*****

ענת אשד היא יועצת להורים ולצוותים חינוכיים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה